“אידיוט”, “מפגר”, “טיפש”, “סמרטוט”, “דביל” וכו’. כל אלו הם ביטויים שאם יופנו כלפיכם, כנראה שתזעיפו פנים. במיוחד אם הדברים הוטחו בפניכם בנוכחותם של אחרים. אך האם זה אומר שאם “זכיתם” להיקרא באחד משמות הגנאי האמורים, אתם גם זכאים גם לפיצוי הקבוע בחוק איסור לשון הרע על סך 50,000 ₪ (מוצמד למדד)? לא בהכרח.
על מנת להוכיח תביעת לשון הרע, יש להראות כי כל מתקיימים כל יסודות העוולה מתקיימים. גיבוש העוולה דורש שני יסודות עובדתיים: יסוד הפרסום, ויסוד הלשון הרע.
יסוד הפרסום הנו פשוט, לרוב, ולצורך התקיימותו נדרש כי הפרסום יהיה לאדם אחד לפחות, מלבד הנפגע. לפיכך, פרסום בעיתון, בטלוויזיה, ברדיו, באינטרנט, בפייסבוק, וברשתות החברתיות, יקים בדרך כלל את יסוד הפרסום. אך אין חובה כי הפרסום יעשה בריש גלי, בערוצי התקשורת, או ברשת האינטרנט, ויהא חשוף לכל. גם פרסום שהנו לאדם בודד, מעבר לנפגע, מהווה פרסום לצורך הוכחת העוולה. כך למשל, שיחה בין שני אנשים, על אדם שלישי, במסגרתה נפגע שמו הטוב, מהווה פרסום.
היסוד השני, יסוד לשון הרע, מורכב יותר. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, קובע כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול (1) “להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם”; (2) “לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו”; (3) “לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו”; (4) “לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו”.
עם זאת, הפסיקה קבעה במספר רב של פסקי דין, שלא כל אמירה שאינה מוצאת חן בעיניה מושאה, תהווה לשון הרע. הבחינה שבית המשפט נדרש לה היא בחינה אובייקטיבית של האמירות, בשים לב למטרת החוק, והיא למנוע פגיעה בשמו הטוב של אדם. לפיכך נקבע, כי אמירות המהוות קללות, דוגמת האמירות שבתחילת מאמר זה, אינן נלקחות ברצינות על ידי מי ששומע אותן, אינן פוגעות בשם הטוב של מושא הפרסום, ולפיכך, אף אינן מהוות לשון הרע, ברוב המקרים. מנגד, אמירות חריפות יותר, כגון “שקרן”, “חולה נפש”, “גנב”, “רמאי”, “נוכל”, וכו’, בהחלט עשויות להוות לשון הרע, בנסיבות מסוימות.
חשוב לדעת
כי גם אם מתקיימים שני היסודות הרלוונטיים, אין הדבר אומר כי תביעתך תתקבל. החוק מאזן בין הזכות לשם טוב, לבין חופש הביטוי, ולכן הוא קובע מגוון רחב של הגנות, מוחלטות, או מותנות, ואף הקלות מסוימות.
כך למשל, סעיף 13 לחוק כולל רשימה של הגנות מוחלטות, שאם הפרסום נכנס בגדרן, עילת התביעה מתאיינת למעשה. בין ההגנות המוחלטות, ניתן לראות פרסום בישיבת ממשלה, פרסום על ידי מבקר המדינה, פרסום שנעשה על ידי צדדים ובאי כוחם במסגרת הליך משפטי, ועוד.
סעיפים 14 ו-15 לחוק מונים אף הם הגנות, בין היתר הגנת אמת הפרסום (אמת דיברתי בלשון העם), והגנות תום לב, בהן הבעת דעה, הגנה על עניין אישי כשר, קיומה של חובה חוקית, מוסרית, או חברתית, לעשות את הפרסום, ועוד. הגנות אלו, בשונה מההגנות הקבועות בסעיף 13, דרושות הוכחה.
לסיכום
רק אם מתקיימים כל התנאים הקבועים בחוק ובפסיקה, ורק אם ההגנות השונות אינן מתקיימות, רק אז תהיו זכאים לפיצוי על הפרסום שנעשה בעניינכם. היות והנזק שנגרם כתוצאה מפרסום לשון הרע קשה לכימות, המחוקק קבע בסעיף 7א לחוק, כי בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי על סך 50,000 ₪ (כסכום זה מוצמד לממד ועומד נכון להיום על יותר מ-70,000 ₪), בגין כל פרסום, וזאת, ללא הצורך להוכיח קיומו של נזק.
